שששש.... מביעים משאלה

למה אנחנו מביעים משאלה כשמכבים את הנרות? מקורו של הנוהג ה"מדליק" הזה ביוון העתיקה. כדי להביע כבוד לארטמיס, אלת הציד והירח, ביום הולדתה - נהגו היוונים לאפות עוגה בצורת ירח ולקשט אותה בנרות כדי לגרום להם לזהור כמו הירח בשמי הלילה. היוונים גם האמינו שעשן הנרות יעלה לשמים, שם חיה ארטמיס, ויישא את תפילותיהם של האנשים לאלים. הרומאים הקדמונים אימצו והרחיבו את המסורת, ולעיתים קרובות הגישו עוגה שטוחה ועגולה לשליטים ומכובדים אחרים. מאז, התפתחה המסורת, במאה ה-14 הפכו עוגות יום-הוולדת דומות יותר לאלה של ימינו וזמינות לאנשים מהישוב. בתקופת ימי הביניים הצטרף הנר הנוסף שנקרא - "נר אור החיים" לעוגת היום-הולדת הגרמנית (Kinderfeste).[1]

הבעת משאלות מופיעה בתצורות רבות נוספות - כשכוכב נופל, כשמשליכים ריס שנפל מעבר לכתף, כשזורקים מטבע לבאר מלאה במים, כשחוצים מעבר ברכיבה על סוס לבן, או כשנושפים על זרעי פרח שן-הארי. תמיד בשקט, כתפילה.

בעולם האימוני המשאלות הן רגעי קסם. רגעים שבהם אנחנו מביעים משאלה הם הזדמנות להתחבר לחלומות מזוקקים שמניעים אותנו קדימה, שאנחנו מייחלים שיתגשמו. בתהליך אימוני, חלומות מקבלים את הכבוד הראוי להם. הם לא נאמרים בלחש, ומעוצבים בתעוזה רבה, עם הרבה תשומת לב לפרטים. הם מבטאים רגש ולפעמים גם רצונות שהכנסנו למגירה ושמרנו לפעם אחרת... באימון ניתנת לנו ההזדמנות "לצעוק" חלום (הלחישות נשארות לספרי האגדות), להגדיר אותו וללכת אחריו בצורה מקצועית ומנוהלת. בספרו "ארבע ההסכמות" [2], כותב דון מיגל רואיס - המומחים בתחום החלום יוצרים חיים שהם יצירת מופת - משפט עוצמתי שמבטא מומחיות נדרשת.

---

Cake : a slice of history, by Alysa Levene [1]

Don Miguel Ruiz [2]